(איך נאלצתי לטוס עד פרו כדי ללמוד לנשום)
אם הייתם פוגשים אותי ב-2021, כנראה שהייתם מסמנים "וי" על כל המשבצות. בחורה בת 26, דירה שווה בתל אביב, טייטל של מנהלת קמפיינים במשרד פרסום, עצמאות כלכלית. החלום הישראלי בהתגלמותו. אבל האמת היא, שמתחת למעטה ה"הכל בסדר", התחוללה רעידת אדמה שקטה.
ב"מאה החדשה" מדברים הרבה על התעוררות רוחנית כעל רגע נשגב של אור. אצלי, זה הרגיש יותר כמו קצר חשמלי. זה לא הגיע כהארה, אלא כחוסר יכולת להמשיך להחזיק את המסכה. פתאום, המקומות שהיו אמורים להיות לי לבית – המשרד, העיר, המפגשים החברתיים – הפכו לזירת קרב של הנפש.
הסימנים שהייתי צריכה להפסיק להתעלם מהם
בדיעבד, אני יודעת להגיד שזה היה ה-Anvesana שלי (החיפוש), אבל אז זה פשוט הרגיש כמו התפרקות. אלו היו הדגלים האדומים שהחיים הניפו מולי, ואולי אתם תזהו בהם את עצמכם:
- הגוף כברומטר לאמת: זה התחיל אחרי הקורונה. סחרחורות שלא עוברות, מועקה פיזית בחזה. הגוף שלי פשוט סירב לשתף פעולה עם השגרה. הייתי נכנסת למקומות הומי אדם ומרגישה מחנק. הדמעות היו יורדות מעצמן, בלי שום סיבה הגיונית, מול קולגות או חברים. הגוף צעק: "זה לא המקום שלך".
- אובדן הטעם: הייתי חוזרת מהעבודה "הנחשקת" שלי ורק רוצה לישון. לא היה לי כוח לכלום. התשוקה נעלמה. הרגשתי שאני חיה על טייס אוטומטי, עושה את מה שצריך במקום את מה שהלב מבקש.
- הסדק במציאות: כשגילינו את האלצהיימר של אבא שלי, משהו בי נשבר סופית. ההבנה שהחיים שבריריים וקצרים גרמה לכל ה"דרמות" של המשרד להיראות מגוחכות. הפער בין האמת הכואבת של החיים לבין הזיוף של היומיום הפך לבלתי נסבל.
נקודת המפנה: כרטיס לכיוון אחד
הניסיון הראשון שלי לרפא את השבר היה דרך צמצום. הורדתי אחוזי משרה, התחלתי לעשות "בארטרים" (עיסוי תמורת מרק, יוגה תמורת שיווק). שם, בתוך הפשטות הזו, הרגשתי ניצוץ ראשון של חיבור. אבל החיים דרשו ממני יותר מזה. כשקיבלתי אולטימטום לחזור למשרה מלאה, וכשהמנהלת שהייתה העוגן שלי עזבה, הבנתי שנגמרו התירוצים. קניתי כרטיס לכיוון אחד לפרו. לבד. בלי תוכנית חזרה.
המבחן האמיתי: כשהמילים נתקעות בגרון
דרום אמריקה לא הייתה רק טיול, היא הייתה בית ספר. באמזונס למדתי חמלה (להבין שמותר לי לישון במלון ולא בבוץ), אבל השיעור הכי קשה חיכה לי בטקס קקאו בעמק הקדוש. הייתי מוקפת אנשים זרים, כשהמנחה התחיל לשיר מנטרה פשוטה: "אני אוהב את עצמי". כולם שרו. ואני? אני נחנקתי. ניסיתי להוציא את המילים מהפה, והן פשוט לא יצאו. עמדתי שם והבנתי את עומק הבור: אני לא מסוגלת להגיד שאני אוהבת את עצמי. כל ההישגים, כל העצמאות, כל ה"הצלחה" – הכל היה ניסיון לכסות על העובדה הפשוטה הזו.
הדיוק (Samyak): המראה במיאמי
המסע לא נגמר שם. הוא רק התחיל. לקח לי חודשים של נדודים, של מחלת גבהים ושל בדידות כדי לבנות את עצמי מחדש. התיקון הגיע דווקא בסוף, בחדר מלון במיאמי, רגע לפני החזרה לארץ. עמדתי מול המראה, הסתכלתי לעצמי בעיניים, וראיתי מישהי אחרת. לא ראיתי את "מנהלת הקמפיינים". ראיתי אישה אמיצה. ראיתי מישהי שהקשיבה לקול הפנימי שלה, גם כשזה היה מפחיד בטירוף. ואז זה יצא, בטבעיות: "איזו יפה את. אני גאה בך". זה היה רגע הניצחון. לא על העולם, אלא על עצמי.
סאמסאנה: כדי שהדרך שלכם תהיה קצרה יותר
כשנחתתי בארץ, ידעתי שאני לא חוזרת לחיים הקודמים. הבנתי שמה שעברתי הוא לא פרטי – הוא אוניברסלי. כולנו מחפשים את הדרך להגיד "אני אוהב.ת את עצמי" ולהתכוון לזה. אבל הבנתי עוד משהו: לא כולם יכולים (או רוצים) לעזוב הכל ולטוס לקצה העולם כדי למצוא את זה.
מתוך התובנה הזו נולדה סאמסאנה. רציתי ליצור את המרחב שהיה חסר לי כשהייתי בתוך החרדה בתל אביב. סאמסאנה היא היישות שמכילה את כל הידע שצברתי ואת כל מה שחיפשתי. היא יודעת לסנן ולדייק עבורכם את המרחבים, המנחים והסדנאות שיודעים להחזיק את תדר השינוי. היא כאן כדי להגיש לכם את הכלים להתפתחות, כדי שאתם תוכלו למצוא את הדיוק שלכם – כאן ועכשיו.
המסע שלי התחיל בבריחה, אבל נגמר במציאת בית פנימי. עכשיו, אני מזמינה אתכם למצוא את שלכם.